עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 8883/02, 9010/02 בדש נ' חוגלה קימברלי שיווק.
2. העותרת, חברת חוגלה קימברלי שיווק בע"מ, התקשרה, בחודש מארס 1996, בארבעה חוזים שונים עם ארבע חברות שיווק של חברת ניצולת הקרטל בע"מ שנקראה בעבר חברת פיקנטי תעשיות מזון בע"מ (פיקנטי). מטעם חברות השיווק חתמו על החוזים המשיב 1, בדש משה, שהינו בעל השליטה והמנהל של פיקנטי ושל חברות השיווק, והמשיב 2 אשר שימש כחשב של חברות השיווק במועדים הרלבנטיים. השמות שצויינו על גבי ארבעת החוזים לא היו שמותיהן הנכונים של חברות השיווק. כך, למשל, תחת שמה של חברת "צלבנית שיווק סלטים ונקניקים בע"מ" נכתב בחוזה השם "פיקנטי חיפה". כך בעניינה של חברת שיווק זו וכך בעניינן של חברות השיווק האחרות. ביום 2.9.97 פרצה שריפה במשרדי חברת פיקנטי. השריפה הביאה לשיתוק פעילותם של חברת פיקנטי וחברות השיווק, ולחילול ההמחאות הדחויות שניתנו לעותרת. כך נוצר חוב כלפי העותרת בסך של 192,154 ש"ח.
3. העותרת הגישה תביעה לבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו וביקשה בה לחייב את חברת פיקנטי בחובותיהן של חברות השיווק. בנוסף ביקשה העותרת להטיל על המשיבים אחריות אישית בגין החוב שלא נפרע, בעילות של חוסר תום לב ותרמית, ובעילה מכוחו של סעיף 99(ב)לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (הפקודה או פקודת החברות) אשר קבע כי במקום שנושא משרה בחברה חותם על מסמכים מסויימים מטעמה של החברה אך אינו כותב על-גבי המסמך את שמה המדוייק והמלא של החברה, ניתן להטיל עליו חבות אזרחית אישית. בית משפט השלום (מפי השופטת יהודית שבח) דחה את כל הטענות בדבר חבותם האישית של המשיבים.
4. העותרת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. בית המשפט (מפי כב' השופטים יהושע גרוס, אביגדור משאלי ומיכל רובינשטיין) קיבל את הערעור בנקודה אחת בלבד, והיא, בנושא חבותם האישית של המשיבים מכוחו של סעיף 99(ב) לפקודה. המשיבים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט התיר למשיבים להגיש לערער אך הגבילו לשאלת "חבותם האישית של המבקשים [המשיבים] על פי סעיף 99(ב) לפקודת החברות".
5. בית המשפט - מפי השופטת חיות ובהסכמת השופטים ריבלין ונאור - קבע כי סעיף 99(ב) לפקודה מטיל חבות אישית על נושאי משרה רק במקום ששמה השגוי של החברה צוין על-גבי שטר, שיק או המחאה. מסקנתו זו השעין בית המשפט על לשונו המפורשת של החוק - אשר סייגה הטלת אחריות אזרחית על נושאי מישרה למקרים שבהם המסמך הוא "שטר, שיק או המחאה" - ובהקשר זה הוסיף בית המשפט וציין שלגבי מסמכים סחירים קיים חשש מוגבר כי "יגיעו בציון שמה השגוי של החברה לידי צד שלישי שיסתמך עליו ויטעה". בית המשפט הוסיף וקבע כיהאמצעי בו נקט המחוקק - הטלת אחריות אישית על נושאי מישרה גם בהיעדר יסוד נפשי ובהיעדר תוצאה מזיקה - הינו כה דרסטי ומרחיק לכת עד שיש לפרשו בצימצום. צימצום זה בפירוש מתחייב אף מכך שהטלת אחריות אישית מהווה חריג לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת שראוי כי יחול בדרך-כלל. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלו אין להחיל את האחריות הקבועה בפקודה על מסמכים נוספים מעבר לאלה המנויים בו. והואיל ובענייננו לא היה מדובר, לא בשטר לא בשיק ולא בהמחאה, החליט בית המשפט לפטור את המשיבים מאחריות.
6. העותרת סבורה כי הלכה זו, וטעמיה, ראויים לדיון נוסף. ראשית, ההלכה עומדת בניגוד להלכה שנקבעה בע"א 429/73 חברת ענרל בע"מ נ' ליפשיץ, פ"ד כט (2) 146, שם קבע כב' השופט קיסטר בדעת רוב - בניגוד לדעתו החולקת של השופט עציוני - כי סעיף 60(3) לפקודת החברות המקורית (סעיף 99(ב) לפקודה) מאפשר הטלת אחריות אישית גם כאשר אין המדובר ב"שטר, שיק או המחאה" אלא במסמכים אחרים של החברה (כגון חוזים). הלכה זו חזרה ונשנתה לימים בשורה של פסקי-דין: ראו, למשל, ע"א 209/83 סוליפלסט הגליל בע"מ נ' סטרפלאסט תעשיות (1967) בע"מ, פ"ד לח (1) 340; ע"א 347/85 Balro A.G נ' שוק הצפון נהריה בע"מ, פ"ד מא (2) 136; ע"א 169/94 מרסל ורנר נ' Corticiera Amorim L.D.A, פ"ד נ (3) 119. שנית, העותרת טוענת כי לא ניתנה לה הזדמנות לטעון בסוגיית שינוייה של הילכת ענרל, ואף לא לבסס אחריותם של המשיבים על יסוד עילות אחרות כגון, חוסר תום-לב, רשלנות, הרמת מסך בגין תרמית ועוולת תרמית לפי פקודת הנזיקין. העותרת טוענת אפוא כי אין זה ראוי שההלכה תחול עליה באופן רטרואקטיווי ויש לקבוע כי תחול מעתה ואילך בלבד. שלישית, העותרת טוענת כי טעמיו של בית המשפט לשינוי ההלכה לעתיד - טעמים שגויים הם. תמצית טענותיה היא, שתכלית החוק אינה מצדיקה קביעה כי המילים "שטר, שיק או המחאה" יוצרות הסדר שלילי המבקש להחיל את האחריות האישית רק על מסמכים אלה. נהפוך הוא: אין כל סיבה לצמצם ההגנה מפני הטעייה רק כלפי צדדים שלישיים שהמסמך הסחיר עלול להגיע אליהם. הטעייה יכולה להיווצר גם כלפי כל אדם אשר הסתמך על מסמך (שאינו סחיר) ואשר על גביו אין מצויין שמה של החברה במדוייק.
7. המשיבים מתנגדים לעתירה מכל וכל. לטענתם, פסק הדין מעוגן היטב בלשון החוק ובמגמות הפסיקה והחקיקה (ביטול הסעיף בחוק החברות החדש), וממילא אין הוא נופל בגדר אותם מקרים חריגים-שבחריגים הראויים כי יינתן בגינם דיון נוסף.
8. דין העתירה להידחות. אין חולק כי פסק הדין קבע הלכה חדשה, הסותרת הלכה קיימת. בכך מתקיימים חלק מן התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. אלא שחידוש הילכתי - ואפילו חידוש הילכתי הניחן בתכונות המנויות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט - אין די בו כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף בפסק הדין: "טעם הדבר הוא, החוק היקנה לשופט הדן בעתירה לדיון נוסף שיקול דעת רחב לבחינה האם המקרה שלפניו, על-פי נסיבותיו ועל-פי מאפייניו, משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, בהם יקוים דיון נוסף" (דנג"ץ 7802/04 לאורה מילוא נ' שר הבטחון (לא פורסם)). ראו גם: ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו (3) 99, 102-101; 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (4) 385; דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ(טרם פורסם)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים נדירים. אין בו אותם ייחוד וחשיבות המצדיקים עריכתו של דיון נוסף.
נזכיר כי הילכת ענרל נכתבה לפני כשלושים שנה ועם השתנות העיתים יכול שתשתנינה אף ההלכות. לא כל שינוי יש בו כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים. ובלשונה של המג'לה החכמה (בהקשר שונה): "אין לכחד שעם שינויי העיתים משתנים אף הדינים עימהם" (סעיף 39 למג'לה). אכן, חלוף הזמן נושא עימו יכולת - אף צורך מובנה - לבחון מחדש הלכות שלעבר ולעמוד על טעויות שנעשו בעבר. כך אירע גם בענייננו: בעקבות ביקורת שהושמעה, נמצא כי פסק הדין האנגלי עליו הסתמך בית המשפט בפרשת ענרל לא היה בו כדי לבסס את המסקנה אותה הסיק בית המשפט.
9. זאת ועוד: הוראת סעיף 99(ב) לפקודת החברות בוטלה בחוק החברות החדש, וכנדרש מכך כל הלכה לפירושו של סעיף 99(ב) לפקודה עניינה אך במסמכים שנעשו טרם תחולתו של חוק החברות החדש. בנסיבות אלו נחלשת ההצדקה לקיומו של דיון נוסף. ראו והשוו: דנג"ץ 11061/03 אירית קלכמן נ' הרמטכ"ל (טרם פורסם); דנג"ץ 4907/04 איגוד הבנקים בישראל נ' האגודה לזכויות האזרח בישראל (טרם פורסם). אמנם, סעיף 6 לחוק החברות החדש מאפשר הרמת מסך "אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", כטענת העותרת, אלא שארוכה הדרך מלשון הוראה זו עד לייבוא דווקני של סעיף 99(ב) לפקודה, על כל תנאיו, ובכל מקרה, דיון נוסף בעניינו של סעיף 99(ב) לפקודה אינו האכסניה הראויה לדיון בהיקפו של סעיף 6 לחוק החברות החדש.
10. אשר לטענת העותרת כי לא ניתנה לה אפשרות להתגונן מפני ההלכה החדשה על ידי הבאת ראיות וטיעונים משפטיים בכל הנוגע לסוגיית שינוייה של הילכת ענרל; הוא הדין בטענות משפטיות חלופיות בדבר תרמית והעדר תום לב; טענות אלו אינן לענין. רשות הערעור שניתנה הוגבלה אך ורק לשאלת "חבותם האישית של המבקשים [המשיבים] על פי סעיף 99(ב) לפקודת החברות", לאמור: לשאלת תוקפה והיקפה של הילכת ענרל הוצגה מלכתחילה כסוגייה במרכזו של הערעור. יתר על כן: עיון בפסק דינו של בית המשפט השלום מעלה כי נדונו בו טענות חלופיות של העותרת: טענת תרמית וטענה בדבר התנהגות בחוסר תום לב בניגוד לסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. בית משפט שלום קבע כי לא ניתן לייחס למשיבים מעשי תרמית: במשך כל התקופה בה התנהלו יחסי מסחר בין העותרת לחברות השיווק עמדו חברות השיווק בתשלומיהן. חברות השיווק המשיכו לשלם לעותרת את התחייבויותיהן אף כאשר העותרת הפסיקה לספק להן סחורה. השינוי הפתאומי בא לאחר השריפה ש"תקעה את המסמר האחרון בארון המתים של הנתבעות", כלשון בית משפט שלום. בית משפט שלום הוסיף ובחן אף את הטענה כי המשיבים הפרו את חובת תום הלב וקבע כי "לא זו בלבד שלא ניתן להאשים את נתבעים 8-7 [המשיבים] בהפרת חובת תום הלב, אלא שהוכח כי נתבע מס' 7 הזרים מכספו הפרטי לחשבונותיהן של החברות השונות על מנת למנוע את קריסתן". קביעות עובדה אלו אומצו כלשונן על ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי "בנוגע לטענות חוסר תום הלב והתרמית של המשיבים 3-2 סומכים אנו באופן מלא את ידנו על פסק דינה ונימוקיה של השופת המלומדת קמא".
מהאמור עולה כי העותרת פרשה מלכתחילה רשת רחבה של טיעונים משפטיים ועובדתיים אשר נועדו להטיל חבות אישית על המשיבים, וכי שינויה של ההלכה לא פגע ביכולתה של העותרת להעלות טענות משפטיות ועובדתיות נוספות. בנוסף, לא ניתן לומר כי שינוי ההלכה פגע בזכות מוקנית או בציפיה לגיטימית של העותרת, שהרי בית משפט שלום קבע, קביעה שבעובדה, כי נציגי העותרת ידעו שהמשיבים חותמים על החוזים מטעם חברות השיווק. כלומר: ציפייתם היתה כי חברות השיווק הן שתישאנה בחבויות הנובעות מהחוזה.
11. אשר ליתר טענותיה של העותרת - טענות אלו מבקשות לערער על טעמיו של בית המשפט לשינוי ההלכה, אלא שאין בהן כדי לבסס טעות משפטית מהותית בפסק הדין, טעות שיש בה כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. טענות אלו נושאות אופי "ערעורי" ומקומן לא יכירן בבקשה לדיון נוסף. ראו, למשל, ד"נ 6/82 ינאי נ' רש ההוצאה לפועל, פ"ד לו (3) 99, 101; דנג"ץ 2262/03 שירותי בריאות כללית נ' עיריית רחובות (לא פורסם).
10. העתירה נדחית ועימה בטל הצו הארעי שניתן ביום 3.4.2005. העותרת תשלם לכל אחד מן המשיבים שכ"ט עו"ד בסך 10,000.
היום, כ"ג באייר תשס"ה (1.6.2005).
המישנה לנשיא
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.